Tag Archives: cases

The case of Lady Ponsonby-Blythe

The case of (the fictitious) Lady Gwendolyn Ponsonby-Blythe

There are certain attributes to this case (details given again at the end of this post), some reflect prescribing symptoms, and some must be noted with care….

  • the patient is haughty
  • chief complaint – pain on turning the head to the left and to the right
  • aggravation from drafts
  • coughing and sneezing
  • susceptibility to neck pain since childhood
  • hot bath amel
  • brandy amel
  • lachrymation
  • agg mortification

The mortification this patient felt in not getting an invitation to the wedding does seem to be part of the trigger for the flare-up and I would include it in repertorization.  So too aggravation from drafts and turning the head, the amelioration from brandy and from a hot bath, and even the weeping.  But although I would not include haughtiness in my repertorization as it is part of her personality, not part of her pathology (although some would say it is the inbred pathology of many aristocrats…), I wouldn’t be surprised if haughtiness was found in the chosen remedy’s proving.  The spring allergies will probably show up in the proving as well.

Possible remedies are easy to see here.  But I didn’t post this small fictitious case as an exercise in choice of remedy.  It’s not particularly complex, and there aren’t even any interesting a-ha moments in it.

The important thing to note is that this case is an acute flare-up of a chronic condition.  This kind of case can be very muddied by dosing as if it is a completely new acute.  Often, less doses are needed, and greater care must be taken that the patient won’t aggravate.

Very often patients come with an acute complaint which turns out to be a flare-up of a chronic condition.  In such cases I have found patients to be more susceptible to remedies and more likely to aggravate on frequent dosing.  This is also a logical expectation.  For example, if someone is chronically susceptible to insults, and usually gets sick after any mortification, any remedy which can cause a feeling of offense in a person will be treading directly on the thin ice of a large frozen lake of existing sensitivity to this.  Sensitivity is increased, and so dosing must be carefully monitored.

In addition, because this is really a chronic, not an acute, there is more likelihood that changes in the symptom picture during treatment, both in resolution of the acute flare-up and subsequently, will make it necessary to switch remedies.

In these cases, the patients can be difficult to work with.  They often find it hard to believe that they aren’t being told to take a remedy three times a day for a week, and some will even be convinced that the instructions for minimal dosing were wrong, and will take more of the remedy “just in case”.  In these situations, a slew of old and new symptoms may appear, and case management becomes far more complex than it should be.

More on case management in a future post.

***************************************************************************

another british aristocrat…

Lady Gwendolyn Ponsonby-Blythe sat condescendingly in my consulting room. I have never seen anyone sit condescendingly before, but Lady Ponsonby-Blythe’s sitting had an expression all of its own. She looked around and sniffed, clearly unimpressed by my simple chairs, desk and unadorned walls.

I asked how I could help.

“It was the royal wedding, you know,” she confided. I must admit, I was impressed.
“You were invited?” I asked.
“One’s television screen in the main hall of one’s castle is set at the most inconvenient angle,” she continued, ignoring my question as an expression of plebeian ignorance. “Since the royal wedding, one’s neck hurts, every time one turns it, so,” and she turned her head to the left and to the right, wincing with the utmost gentility. I thought for a moment that she was about to wave to imaginary courtiers.
“It’s dreadfully cold in the big hall, impossible to heat, you know, and one cannot stand drafts.”

I asked about other complaints.
“Spring allergies, you know, most people have ‘em,” was the response. “One still suffers from the occasional cough and sneeze,” and she withdrew a small square of cambric and patted her nose.

“And does one – er, do you get neck pain often?”
“Oh yes,” she responded. “Since one was a child, always the drafts, one just can’t abide ’em . One asks Tompkins to draw one a hot bath, that and a small brandy, for medicinal purposes, you know.”
“Does that help?” I asked.
“Of course,” the lady snapped, clearly impatient with so many impertinent questions.

And suddenly, the small square of cambric emerged again as the lofty Lady Gwendolyn Ponsonby-Blythe dissolved into tears. I don’t know which one of us, whether it was “one” or myself, was the most surprised.

I handed her a glass of water and waited.

She sipped the water with a grimace, as if it was not sufficiently well-bred. When she spoke next, her voice was uneven but controlled.
“It was that damned wedding,” she explained. “Obviously Cedric and oneself must have been invited, but without the invitation there would have been a fuss, don’t you know, and one does not like fuss. So common, you know.  So one watched the event on the television – and now this!” she ended, turning her head gently but painfully from side to side.
“It’s just all too much!” The tears threatened again, but were subdued into silence by “one’s” iron will.

I asked some more questions, gave a remedy and instructions, and Lady Ponsonby-Blythe sailed, galleon-like, out of my consultation room into the masses of the great unwashed, cambric handkerchief held gently to her nose for protection.

As others greater and wiser than myself have said of this kind of story – it didn’t happen but it could have done… in a parallel universe or somewhere equally exotic…

What remedy would you give – and why?
How would you dose? And why?
What results would you expect?

Advertisements

The Lady and the Homoeopath

Queen Victoria – not Lady Ponsonby Blythe…

Lady Gwendolyn Ponsonby-Blythe sat condescendingly in my consulting room. I have never seen anyone sit condescendingly before, but Lady Ponsonby-Blythe’s sitting had an expression all of its own. She looked around and sniffed, clearly unimpressed by my simple chairs, desk and unadorned walls.

I asked how I could help.

“It was the royal wedding, you know,” she confided. I must admit, I was impressed.
“You were invited?” I asked.
“One’s television screen in the main hall of one’s castle is set at the most inconvenient angle,” she continued, ignoring my question as an expression of plebeian ignorance. “Since the royal wedding, one’s neck hurts, every time one turns it, so,” and she turned her head to the left and to the right, wincing with the utmost gentility. I thought for a moment that she was about to wave to imaginary courtiers.
“It’s dreadfully cold in the big hall, impossible to heat, you know, and one cannot stand drafts.”

I asked about other complaints.
“Spring allergies, you know, most people have ‘em,” was the response. “One still suffers from the occasional cough and sneeze,” and she withdrew a small square of cambric and patted her nose.

“And does one – er, do you get neck pain often?”
“Oh yes,” she responded. “Since one was a child, always the drafts, one just can’t abide ’em . One asks Tompkins to draw one a hot bath, that and a small brandy, for medicinal purposes, you know.”
“Does that help?” I asked.
“Of course,” the lady snapped, clearly impatient with so many impertinent questions.

And suddenly, the small square of cambric emerged again as the lofty Lady Gwendolyn Ponsonby-Blythe dissolved into tears. I don’t know which one of us, whether it was “one” or myself, was the most surprised.

I handed her a glass of water and waited.

She sipped the water with a grimace, as if it was not sufficiently well-bred. When she spoke next, her voice was uneven but controlled.
“It was that damned wedding,” she explained. “Obviously Cedric and oneself must have been invited, but without the invitation there would have been a fuss, don’t you know, and one does not like fuss. So common, you know.  So one watched the event on the television – and now this!” she ended, turning her head gently but painfully from side to side.
“It’s just all too much!” The tears threatened again, but were subdued into silence by “one’s” iron will.

I asked some more questions, gave a remedy and instructions, and Lady Ponsonby-Blythe sailed, galleon-like, out of my consultation room into the masses of the great unwashed, cambric handkerchief held gently to her nose for protection.

As others greater and wiser than myself have said of this kind of story – it didn’t happen but it could have done… in a parallel universe or somewhere equally exotic…

What remedy would you give – and why?
How would you dose? And why?
What results would you expect?

Case of pain in the hip joint

The following is a case of pain in the hip joint presented by Gary Weaver on the main Institute for Homoeopathic Medicine site blog.  I have presented both Gary’s initial case presentation and the follow-up published by Gary the next day. Continue reading

סלט – טעות בזיהוי

סלט: טעות בזיהוי

מקרה זה המחיש לי הקשיים בקביעת הערך של  סימפטומים המדווחים ע”י המטופל.  כהרגלי, שיניתי כמה פרטים כדי לשמור על פרטיות.

באחד המקרים האחרונים לפני שעברתי לעבוד באופן בלעדי עם ספר הטיפולי של בונינגהאוזן, התבקשתי לטפל באישה בת כ-40 שסבלה ממיומות ברחם.  היא החליטה לעבור ניתוח, אבל רצתה בינתיים עזרה בהתמודדות עם סימפטומים ועם הפחד המשתק שהיא חווה, בעיקר פחד מהניתוח.  הסבל היה קשה, אז כמובן שאלתי אותה איזה מאכלים היא אוהבת במיוחד…(כן, מביך, אבל התהליך הזה לימד אותי לקח חשוב, כפי שתראו בהמשך)

“האוכל האהוב עליי,” היא הכריזה, בלהט “הוא … סלט”.
אני מודה לחוסר אמון מסוים.
“לא, באמת.” היא התעקשה.  “אני פשוט כל כך אוהבת סלט!”
“מה מכינים בני המשפחה שלך בשבילך כשרוצים לחגוג? ביום ההולדת שלך?”
“קערה ענקית של סלט יפה, צבעוני”, היא ענתה ברצינות, קורנת עם זכרונות ההנאות של סלט, חולמת על חוויות סלטיים הסטוריים,  וסלטים שטרם נולדו. Continue reading

מקרה של פציעה במפרק הכתף

pain in shoulderלאחרונה נזכרתי במקרה שלקחתי בעודי הומאופתית טריה ולא מנוסה.

קרוב משפחה החליק ונפל, ונפגע קשה בכתפו הימני.  נתתי ארניקה מיד לאחר הפציעה, ובמשך 24 השעות הבאות.  המצב השתפר מעט ואח”כ התדרדר. ניסיתי שורה של תרופות אחרות אך שום דבר לא עזר.

המטופל נסע לחדר מיון ועשו לו צילום.  נאמר לו שחלקים זעירים של העצם כנראה נשברו ונמצאים כעת בתוך אזור המפרק.  כל זאת בערבון מוגבל – הם לא היו בטוחים בזה לגמרי .  נאמר לו שלאט לאט, עם פיזיותרפיה אגרסיבית, יוכל שוב להניע את היד ללא כאבים.  תהליך הריפוי יקח כחצי שנה ואולי יותר.  נתנו לו ארקוקסיה, לא נתנו לו מנשא ליד, ושלחו אותו הביתה.

הוא צילצל זמן קצר לאחר מכן, כמעט בוכה מכאב. לאחר לקיחת  הארקוקסיה, הוא קבל כאב ראש בלתי נסבל.  הוא ביקש לנסות שוב עם הומאופתיה. נתתי לו תרופה אחת ואחרונה.

האיש הזה לא היה מסוגל ליישר את זרועו.  הוא ישב, או עמד, כאשר כתפו הימנית כפופה, ותמך בזרוע בתנוחה כפופה בעזרת ידו השניה. כף ידו הימנית הייתה מכווצת באגרוף לכיוון הגוף – או מכאב או בגלל שהוא לא יכל לשחרר אותה.

בתוך 20 שניות של נטילת התרופה בפעם הראשונה, היה מסוגל לפתוח את ידו הימנית, פשוטו כמשמעו.  תוך חצי שעה עד שעה של טיפול, הוא הצליח לשחרר את ידו הימנית.  במשך שלושה הימים, חזרה 90% יכולתו להניע את הכתף והזרוע בצורה חופשית, אם כי נשארו עדיין קצת כאבים.

הוא המשיך לקחת את אותה התרופה לחודש ימים. הכאב נעלם. התרופה הייתה Ruta 30C שנתתי במים לפי השיטה המתוארת במהדורה השישית של האורגנון.

ב”ביקור החוזר” הזה, השתמשתי רק בשני סימפטומים – ואלה הרובריקות שהייתי לוקחת היום במקרה כזה: פציעה בעצמות בעקבות נפילה, הרעה מהארכת האיבר.  הנה הרפרטוריזציה:

Ruta shoulder case rep

בפרווינג מצאתי את הדברים הבאים:

Ruta shoulder case MM

מקרה של שיעול כרוני

לא מועיל אך לפעמים טעים

מקרה של שיעול כרוני

מטופל הגיע אלי לפני כמה שנים עם שיעול כרוני. החולה גבר בן 75 , רופא במקצוע. הוא סבל משיעול במשך שנים. הוא עבר את כל תהליך האיבחון הקונוונציונלי, נבדק בכל בדיקה אפשרית למגוון רחב של מחלות. האבחנה האחרונה הייתה ריפלוקס ורשמו לו תרופות גסטרו, שלא הועילו.

רשמתי לו Causticum  ולאחר החמרה קלה במערכת אחרת, השיעול נעלם והחולה חזר לקו הבריאות – למרות שהיה נבוך לספר לעמיתיו כי הוא נאלץ לפנות לרפואה אלטרנטיבית לריפוי אמיתי.

עם זאת, לפני שנה הוא בא שוב לביקור. השיעול חזר, למרות שהסימנים לא היו חמורים כמו בעבר. הרופאים הגיעו לאותה המסקנה לאחר שפסלו כל אפשרות אחרת – הם פסקו כי המטופל סובל מריפלוקס, ורשמו לו שוב פעם תרופת גסטרו שלא עזרו.

השיעול היה יבש והתקפי, מתחיל בדגדוג בגרון. החולה גם דיווח על תחושה של יובש בחיך הקשה בשעת יקיצה בבוקר, שהוקלה ע”י שתיית מים.  היובש הורגש אך ורק בחיך, לא בכל חלל הפה או בלשון.

שאלתי מה קרה לפני תחילתו המחודשת של השיעול. המטופל דיווח שהוא התעלף תוך כדי עבודה. הרופאים אינם בטוחים בסיבה, אמר,ורשמו לי סטטינים (הכולסטרול שלו היה נורמלי), תרופות להורדת לחץ הדם (לחץ הדם שלו היה נמוך בדרך כלל), ותרופות לדילול הדם. השיעול החל זמן קצר לאחר תחילת נטילת תרופות אלו. המטופל הפסיק לקחת את התרופות כמה חודשים לפני הביקור אצלי, והשיעול נחלש אך לא נעלם.

החולה דיווח על החרפה ממזון יבש, וחשב שאולי יש החמרה בשיעול במצבי לחץ. בנוסף, הוא אמר כי מאז שהתעלף, היה לו קושי בנשיפה, בדיקת נשיפה אישרה את דבריו.

לקחתי את סימפטומים הבאים לרפרטוריזציה הבאה:

המקרה השתקף יפה בקריאת הפרווינג של Nux-V, אך המקרה תואר היטב גם ב-Staph.  המטופל גם דיווח שהיו לו בעיות שיניים כל חייו.  עם זאת, נושא השיניים לא היה על הפרק, ו-Staph לא כיסה את ההחמרה ממזון יבש, שכן היה בין הסימפטומים הוודאים של המקרה.   Phosphoric Acid גם נראה טוב עבור מטופל זה, שדיווח על חולשה מרובה לאחר ההתעלפות.  עם זאת, הוא לא היה חלש עכשיו.  דברנו עוד קצת, והוא אמר “אני נוטה לחוסר סבלנות מוגזמת כאשר הדברים לא קורים איך שאני רוצה שיקרו.”

רשמתי Nuv-V, שריפא.

מקרה שפעת ומצב כרוני של דלקת באוזן

מקרה שפעת ומצב כרוני של דלקת באוזן

הצהרה: מדובר במקרה מהמרפאה שלי, אבל פרטים שונו כדי לשמור על האנונימיות של המטופלת.
To read this in English click here.

לפני מספר שנים, אישה בת 55 הגיעה אליי לטיפול. היא הגיעה לארץ לחופשה, אבל נדבקה בהתקף חריף ופתאומי של שפעת.  המחלה איימה להרוס לה את החופשה.

התברר כי בנוסף לשפעת, יש לה חולשה בסיסית.  כילדה היו לה טיפולים פולשניים מאוד באוזנה השמאלית, שהותירו אותה ללא עור תוף.  עור התוף שלה נבנה שוב בניתוח, אך בשל זיהומים כרוניים באוזן, היה צורך לחזור מספר פעמים על הניתוח במהלך השנים.

אז השאלה הראשונה: במה לטפל – בשפעת או בבעית האוזן?

בעיית האוזן מהווה חולשה בסיסית – כפי שראיתי פעמים רבות בפרקטיקה שלי, טיפול אקוטי כמעט תמיד מוביל לטיפול בבעיות יסוד כרוניות.  באותו ביקור, המטופלת הציגה סימפטומים בעיקר אקוטיים, אך הופיעו לצידם מקצת הסימפטומים הכרוניים גם כן.   אני התייחסתי לסימפטומים המוצגים, אבל היה לי ברור שאני מטפלת במצב הכרוני, לא רק במצב האקוטי.

המטופלת נדבקה בשפעת ממישהו אחר.  המצב נהיה הרבה יותר גרוע לאחר מקלחת מקרית במים קרים. היה לה חום גבוה, חיוניות נמוכה מאוד, והפרשה שקופה ומגרדת באוזנה השמאלית.  הייתה למטופלת החמרה ברורה מקור.  היא דיווחה על אובדן תיאבון, וכן על שיעול נביחתי שגרם לתחושת צריבה בחזה. השיעול היה יבש, ללא ליחה.

לקחתי סימפטומים בסיסים ומודגשים עבור הרפרטוריזציה: להגדיל תקליקו על התמונה

הרפרטוריזציה צמצמה את הרמדיס האפשריים לקבוצה הבאה:

לאחר קריאה של כתבי הפרווינג של הרמדיס, ובמיוחד לאחר השוואה בין Causticum ו- Mercury, החלטתי לתת מרקורי LM1 פעם ביום במשך 3 ימים.  לאחר 3  ימים, המטופלת דיווחה כי היא מרגישה שהבריאה כמעט לחלוטין, השתעלה פחות בלילה, תחושת הצריבה בזמן שיעול פחתה בהרבה, והחיוניות הכללית שלה השתפרה בהרבה.  היא דיווחה על ליחה מוגברת ונזלת שקופה.  למרות שהייתה קצת חיוורת, היה שיפור ניכר במצבה. עדיין הייתה לה הפרשה קלה מאוד מהאוזן בלילה. השיפור נמשך, ואני חשתי שאין צורך לחזור על התרופה.

המטופלת חזרה לחו”ל, והתקשרה אליי כעבור כמה שנים לסוגיה שונה.  היא דיווחה כי היא חוותה התרחשויות חוזרות ונשנות קלות של דלקת האוזניים, וטפלה בעצמה בעזרת Mercury  LM1, שפתרה את הסימפטומים.

אני מרגישה שחשוב לציין כמה היבטים של מקרה זה:

1. כרוני / אקוטי: למרות שלעתים קרובות בבירור ותשאול המטופל אנחנו מגלים חולשה כרונית בסיסית, אם סימפטומים ממצב זה אינם מוצגים בעת הבירור אנחנו לא יכולים להשתמש בהם ברפרטוריזציה. כך בדרך זו לא ניתן לבנות תמונה מדויקת שיכולה לשמש לסריקה במדיקה מדיקה כדי למצוא סימילימום. עם זאת, במקרים בהם יש חולשה כזאת, זה נדיר שבפרווינג של התרופה הנבחרת לאקוטי לא יופיעו כמה סימפטומים של המצב הכרוני.

2. הופתעתי שהיא פנתה בכלל להומאופתיה. התברר שהיא טופלה על ידי הומיאופתית לפני ביקורה, לדלקות האוזניים. ההומיאופתית רשמה לסירוגין Sulphur 12C וAurum 12C   על בסיס שבועי. ההומיאופתית הייתה “נחמדה מאוד”, ו”ממש ניסתה “, אבל התוצאות היו זניחות.

האנמן דייק מאוד בדבריו כאשר קבע כי העיקרון ההומאופתי הוא העיקרון הבסיסי של הריפוי – כל ריפוי.  אני משתמשת בביטוי “ברירת המחדל”.   הוא אמר שכאשר ריפוי מתרחש, אין ספק כי הריפוי מתרחש על בסיס העיקרון ההומאופתי של “דומה בדומה ירפא” – גם אם הופעל עקרון זה ללא כל כוונה. אם לקיחת המקרה נעשתה כראוי, ובוצעה רפרטוריזציה אך ורק מסימפטומים ברורים, מרכזיים ובטוחים,  תהליך זה יבליט קבוצת רמדיס המשקפים את תמונת המחלה הנוכחית בפרווינג.  בקבוצה זו יימצאו רמדיס המסוגלים לעורר את מנגנון הריפוי שהוא ברירת המחדל של הריפוי, מנגנון “דומה בדומה ירפא “.